אם כל הכבוד לדבריו של איתמר בשן, יש הבדל בין מתבודד לבין אדם שפועל למען הסביבה.
כלומר , הבודהיצ'יטה של היישום המעשי, אני מבקש שניה להסתכל מנקודת מבט פשוטה, אדם קדוש שלא עושה למען הסביבה או אדם קדוש שעושה למען הסביבה, את מי נעריך יותר?
אני חושב שכל מי שאחרי שהתעורר פועל להפיץ את הדהרמה, או לעזור בצורה אחרת לאנשים, הוא בודהיסטווה בהקשר הזה. תרהוודה או מה שהוא לא ילמד .
ובאמת, שאולי אני באמת לא מבין הרבה, אבל זה לא נראה לי קשור להבנה של "ריקות".
מצד שני, אי אפשר להגיע להשגות ללא
renounciation
ופה יש באמת איזושהי נקודה עדינה.
